כפי שנפסק בעבר, סעיף 22(ב) לחוק המעצרים מקנה לביהמ"ש סמכות להורות על מעצרו של נאשם על פי אמות המידה שבסעיף 21 לחוק המעצרים. סמכות זו מסורה לביהמ"ש הן ביחס לנאשמים שנשפטו וסיימו לרצות את עונשם והן ביחס לנאשמים שכלל לא הושת עליהם עונש מאסר. אף בהנחה לטובת העורר כי המקרה דנן נמנה עם המקרים שנדונו בבש"פ 7717/10 בעניין חבר, ביהמ"ש סבור כי נסיבות המקרה דנן הן אכן חריגות במידה המצדיקה את הארכת מעצרו מכוח סעיף 22(ב) הנ"ל.
![]()
