הוצגו ראיות למכביר המוכיחות את עילת העושק הקבועה בסעיף 18 לחוק החוזים, ומצדיקות לחייב את הנתבעים בהפרש בין שווי הדירה נכון ליום המכירה לבין התמורה הנקובה בהסכם. התמורה בחוזה עמדה על סך של 48% בלבד מערך הדירה נכון ליום המכירה, ומדובר בסטייה בלתי סבירה לחלוטין מהמקובל. לנתבעים היתה ידיעה על מצבו של התובע – הצד הנעשק, והם ניצלו זאת כדי להשיג תנאים בלתי סבירים ביחס לסכום התמורה החוזית.
![]()
